עפרה על הספה
כשפרסמתי אי שם בתחילת ימי הקורונה את הקריאה לוותיקי עפרה המזמינה אותם להתיישב על הספה ולהצטלם, לא העליתי בדעתי לאן תיקח אותי החוויה הזו.
מודה. אידיאולוגיה גדולה לא עמדה בבסיס הקריאה ההיא.
אהבה גדולה לאנשים יש בי, אלא שמזרעו של אברהם אני, ביישן בן ביישן. המצלמה, מפילה מחיצות, מחברת את הלבבות, ומוציאה מהפנים אל החוץ את מה שהלב מסתיר מהעין.
חלום היה לי, להושיב אנשי מעלה על ספה תלושה בסביבה שאינה טבעית, ולצלם.
שלושה שותפים בתמונה. הצלם, המצולם, והרגע. אלא שזמן אף פעם אֵין, וספה אַיִן, ואני לא צילמתי.
והנה הגיעה הקורונה. זמן היה בשפע, ומהשמים שלחו לי ספה. ספה שהגיעה זמנה שישבו עליה אנשי מעלה. התחלנו לצלם.
לא איש דברים אנוכי, 'סה"כ רציתי לחזור הביתה בשלום'. בתחילה דיברה המצלמה, ואני שתקתי. אלא שכשנפתחו הלבבות דיברו גם האנשים, והבנתי ש'הגעתי הביתה'.
הבית שאני גר בו כמה עשרות שנים מקבל משמעות. על סיפורי ההקמה והעליה וההיאחזות שמענו. אבל לא כך. לא ממקור ראשון בנחת. לא פנים אל פנים. וכשסיפורים נשמעים, הם נכנסים אל הלב, ונחקקים. כשהתחלתי לכתוב ולשתף גיליתי שאזני אינן היחידות שצמאות. המעגלים התרחבו, דור שני ושלישי עקבו בשקיקה, התחברו לדור המייסדים, והסיפורים עלו וצפו.
והנה אני, שהגעתי ליישוב מן המוכן, מוכר וותיק, מתחבר אל שורשי המקום, לחלומות המקימים, לסיפורי העליה, לחיי הקהילה, למריבות שהצמיחו גיבוש, לקשיי היום יום, לדור שני, שלישי, רביעי ואף חמישי, מוצא את עצמי, מתחבר ומבין מה אני ומשפחתי עושים פה.
למדתי מה כוחה של מצלמה, וכוחו של סיפור. וכשהמצלמה מספרת סיפור, דבר גדול קורה.
יחד עם המצלמה אני אוצר זכרונות, זכרונות שמעצבים זהות.
בפרויקט זה מוצגים ותיקי עפרה, בהם מייסדי עפרה שהגיעו בשנתיים הראשונות (1975-1977, תשל"ה-ל"ז), מספרי הסיפורים.
הסיפורים שלהם הם הזכרונות שלנו, והם אלו שהופכים לזהות שלנו. כקהילה, כעם.
תודה גדולה מלב נרגש לכל מי שפתח את ליבו בפני והתמסר למצלמה. תהא נשמתם הברוכה של כל אלו שזכיתי לצלמם וכבר אינם איתנו, צרורה בצרור החיים.
ולואי והזכרונות מהם יהוו לנו נחמה וחוזק.
