רותי וקובי הורוביץ

רותי וקובי הורוביץ.
קובי ידוע כמאגר בלתי נדלה של סיפורים וזכרונות, מה שאיתגר אותי על אלו סיפורים לדלג...
רותי וקובי הכירו בר"ג ונישאו. לאחר מלחמת יום הכיפורים חברו לגוש אמונים בסניף ר"ג, שם הקימו את גרעין מערב השומרון, מה שהפך לישוב אלקנה.
בעקבות הצעתה של רחל ינאית בן צבי ז"ל לאנשי גוש אמונים לעשות כמעשה חלוצי העבודה ולהקים פלוגת עבודה בבעל חצור, הגיעה קבוצת חברים לעבודה בהר, ורק לאחר זמן התיישבו במחנה הירדני הנטוש בעפרה והקימו את הישוב. בחנוכה תשל"ה הגיע קובי עם חברים לבקר את העובדים בהר בעל חצור, שם נוצר קשר ראשון. בשלב מסויים ניסה קובי לשכנע את רותי להגיע לעפרה, "בינתיים, עד שיעלה גרעין מערב שומרון על הקרקע".
באוגוסט 75 היה אמור לצאת קובי למילואים באזור. כמה ימים קודם לכן הגיע עם רותי ורחלי הקטנה לעפרה לראות את המקום. באותו לילה לא היתה משפחת רסיס-טל בעפרה, ומשפ' הורוביץ שוכנה בביתם ללינת לילה. מה שלא ידעו ההורביצים, שהמקלחת בבית רסיס-טל שדלתה היתה שמיכה תלויה, היתה המקלחת היחידה בישוב הצעיר, וכך לאחר רדת החשיכה מצאו תור אנשים משתרך מחוץ לדלת, כולם בדרך למקלחת...
באותו ביקור כבר עברו ועדת קבלה, במהלכה סיפר קובי על כוונתו לפתוח עסק מחשבים בעפרה, מה שהתקבל בהתלהבות.
בסוכות באותה שנה שוב הגיעו לביקור, והפעם גם הביאו את אמה של רותי לראות את המקום. האם/סבתא לא ידעה לאן לוקחים אותה וחיכתה לראות את המקום. לאחר שכל הדרך התפלאה שרואה רק ערבים סביבה, נכנסו סופסוף לעפרה. כשעברו את השער וירדו מהרכב, הראה קובי בידו ואמר: "הנה, פה" !
האמא הסתכלה ימינה ושמאלה, ושאלה ביידיש: "איפה"?...
בסתיו תשל"ו הודיעו להם שהדירה המיועדת תהיה מוכנה תוך יומיים שלושה, ועל סמך ההבטחה העמיסו את חפציהם על משאית והגיעו לעפרה. ל "פ" של - ע. פ. ר. ה - ליתר דיוק. כשהגיעו עדיין עסקו בשיפוץ שהסתיים עד סוף היום והמשפחה התמקמה. ההתחייבות של קובי לרותי היתה - שנת ניסיון. כשיצאה רותי מבית הכנסת בשבת הראשונה בבגדי השבת כובע ונעלי עקב, התלוננה באזני קובי על שלא סיפר לה שיהיו כ"כ הרבה אבנים במקום...
קובי קיבל את תפקיד הרבש"ץ ואחראי שמירות. רשימת השמירה נקבעה לפי הקורבנות שהיו בחדר האוכל המשותף בזמן הרכבת הרשימה.
בתקופה הראשונה עבדה רותי בהוראה בירושלים. לקח שנתיים עד שמימש קובי את הבטחתו והקים חברת מחשבים בעפרה, שהיתה שותפות של חברי עפרה (יוסף שפיץ, אהרן חלמיש, שמואל אופן, מנחם גרנית וקובי) עם חברת מ.ל.ל. החברה שוכנה במבנה מול המכולת, במקום שהיום נמצא מועדון עת נחת. רישמית (להוציא עסקים קטנים ולא רישמיים) היה זה העסק הראשון של חברה ביו"ש.
קובי היה שליח הציבור בימים נוראים כבר בתחילת הדרך. באחת השנים התקיים "מבצע 500", בו ניסו לשכנע אנשים לתרום להקמת מבנים בישוב. משה מרחביה הצהיר בתחילת התפילה, שאם יסיים קובי את התפילה עד 13:00, הוא תורם 500$ למבצע. קובי הצליח לתזמן את התפילה, וב 13:00 בדיוק הכריז בקול: "... ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, משה מרחביה תורם 500 דולר לקרן הבניין..."
למשפ' הורוביץ היה רכב סימקה 1000, שהשתתף עם שאר הנהגים המעטים בהסעות מצומת יו"ש, היות ולא היה אוטובוס שנכנס לעפרה. באחד הימים הגיע עם ריכבו הקטן לאיסוף, ומהאוטובוס ירדו לא פחות מ- 12 נוסעים, מבוגרים וילדים. כדי לא לעשות את הדרך פעמיים, הצליחו במבצע לוגיסטי מרשים לדחוס את כל 12 הנוסעים בריכבו הקטן...
עם השנים עברה רותי ללמד גם בישוב, במיוחד מבוגרים. כשהוקם אולפן לאנשי חו"ל בעפרה, לימדה שם רותי, בנוסף לאירוח התלמידים בביתם.
תודה למשפחת הורוביץ על שיתוף הפעולה, על התרומה לישוב, על הפעלת סניף יד שרה, ועל הסיפורים הנהדרים והמחכימים, מקווה שתמצא הדרך לפרסם את כולם...