מנחם ונעמה גרנית

נעמה ומנחם גרנית. רח' ט' באייר.
משפ' גרנית מתיישבת אצלי על החלק הרגשי, "של פעם".
הוריו של מנחם, חביבה ואברהם גרינבלט ז"ל גרו בבית הקרוב לבית סבא וסבתא שלי בכפר הרא"ה. כילד, כיאה לנכד בכור וגאה לסבא וסבתא, אהבתי את השכונה ואת אנשיה וביליתי שם כל אימת שיכולתי. אנשי הכפר הרעיפו עלי אהבה ותשומת לב שרק הגבירה את החשק להגיע שוב ושוב. הקשר בין סבא וסבתא צוקרמן למשפחת גרינבלט היה מיוחד. "בוּרֶכוּל" היה קורא לי אברהם, ומנסה לשכנע אותי לשיר לו את ה"אנעים זמירות" שהבאתי איתי לכפר מכרם ביבנה.
והיה למשפ' גרינבלט עוד משהו שתרם לביקורי התכופים בשכונה. היתה להם טלוויזיה, אותו מכשיר שנעדר מסביבת ילדותי הקרובה. בסלון ביתם ראיתי את אסתר רוט שחמורוב בגמר ריצת ה-100 מ' באולימפיאדת מונטריאול ב 1976. עד היום מייסרני מצפוני על השעות הקדושות של השלאף שטונדה (שנ"צ בלע"ז) שרמסתי ברגל גסה, תוך כדי ניצול ליבם הטוב.
כך שלהיות שכן, של שכן של סבא וסבתא, היתה עבורי משמעות רגשית עמוקה.
נעמה ומנחם הגיעו לעפרה שבועות ספורים לאחר הקמתה, בערב חג השבועות תשל"ה, 1975. עוד קודם לכן היו בגרעין שילה והשתתפו במבצעי ההתנחלויות שלא צלחו. משהוקמה עפרה הגיע אליהם צבי בייטנר ז"ל ו"הזהיר" אותם שהלך הרוח בישוב החדש יחייב עבודה בישוב. למחרת ארזו מנחם ונעמה את עצמם והגיעו לעפרה להתיישב ולקבוע עובדה בשטח. יחד עם משפ' בייטנר חלקו 2 חדרים בבית השייח, בור ספיגה כשירותים בחוץ, וחלונות מכוסים בניילון. את עפרה הכיר מנחם היטב היות וחרש ברגליו את האזור יחד עם עמוס פרומקין, במסגרת בי"ס שדה שפעל עוד לפני העליה לעפרה. הם היו מהמשפחות הראשונות שגרו בישוב, והדס בתם הבכורה שנולדה בשמחת תורה תשל"ו, היתה הבת הבכורה שנולדה בישוב.
לאחר הלידה עברו ל-"ר" של בתי ע.פ.ר.ה. וזכו לדירה מרווחת יותר של 37 מ"ר. כשהיו להם 3 ילדים עברו לבית ב"דיור לעולה" שהיה קיים מול הפיצריה, בשטח עליו עומד כיום בית משפ' ברוט/דלפן. בשנת 77 הקים מנחם יחד עם קובי הורוביץ ושמואל אופן את חברת המחשבים שלהם שפעלה במבנה "עוד ינובון".
ב - 82 ירדו לחבל ימית בסיני, וכשחזרו לאחר הנסיגה, נכנסו לביתם בשכונה החדשה, שם הם גרים עד היום.
משפ' גרנית היו ועודם מעורים בענייני הישוב. אחד המהלכים שיזמו משה מרחביה ומנחם שהצטרף אליו, שינה למעשה את פני הישוב.
כהמשך לרצון לראות את הישוב גדל כישוב עצמאי העומד בפני עצמו ולא תלוי בחסדי אחרים, הצליחו להכליל את עפרה תחת המושג "בתי אגודה", מושג שהיה קיים עד אז רק בקיבוצים.
הרעיון היה שהישוב בעצמו יבנה את בתיו כישוב, והוא יהיה האחראי לשיווקם ולמכירתם. המהלך עזר לעפרה לשמור על הצביון הצנוע והאחיד של הבניה מחד, ולבסס את הישוב כלכלית מאידך. חלק גדול מבתי הישוב והמבנים הציבוריים נבנו בזכות המהלך הזה. "קרן הבתים" נוהלה כל השנים ע"י משה מרחביה, מנחם וחיים רוזן, ופעלה לצד הישוב. בנוסף לקרן היה מנחם במשך שנים רבות יו"ר וחבר מזכירות עפרה.
נעמה ניהלה את המעונות בישובי המועצה, מערך שהקימה יחד עם דובי דינר . מאוחר יותר למדה "אחיות", ועבדה בתחום עד פרישתה לגמלאות.
בשנת 1999, ז' באדר תשנ"ט, נהרג בנם סגן דוד גרנית ז"ל בהתקלות של כח סיירת צנחנים במארב חיזבאללה בלבנון. דוד נטל את הפיקוד על הכח לאחר שמפקד הכח וקצין ההנדסה נהרגו במכת האש הראשונה, וניהל קרב הרואי עד שנהרג תוך נסיון חילוץ מפקדו. על פעולה זו ועל אומץ לבו קיבל לאחר מותו את צל"ש אלוף הפיקוד.
על שמו של דוד ז"ל נקראת שכונת "נווה דוד" בישוב, וביהכ"נ הספרדי "מזמור לדוד".
ושוב בנימה אישית על הקשר המשפחתי - מס' שנים אח"כ נעשה סרט לזכרו של דוד. אחד המרואיינים בסרט היה סבי ז"ל שרואיין כשכן, וכראש הישיבה בה למדו התאומים, דוד וישי. סבא הרב אברהם צוקרמן ז"ל היה ידוע כאדם מאופק מאוד שלא נותן לרגשות לשלוט בו. כמדומני שהיתה זו הפעם הראשונה ואולי גם היחידה שראינו אותו נחנק מבכי תוך כדי הדיבור על דוד ז"ל.
תודה לכם משפחת גרנית על הטבעת החותם ועל התרומה הגדולה להתפתחות הישוב, מראשיתו ועד היום.
תודה על שיתוף הפעולה, והמשך עשייה בבריאות טובה.