תנועת ההתיישבות - הרב משה תנעמי, רכסים.

הוא נולד בעיר מנאכה שבתימן, הצעיר מבין 25 אחים. כן, זו לא טעות דפוס. 25 . "אשתו הראשונה של אבא נפטרה, מהשנייה התגרש, ואמי לבדה ילדה 14 ילדים", הוא מסביר. "אבל הרבה מהילדים מתו כשהיו קטנים. בתימן זו הייתה ה־בעיה. לא הייתה אנטיביוטיקה. תדעו, האנטיביוטיקה הצילה את העולם. מאמא שלי נשארנו סך הכול חמישה ילדים". האחים שנישאו, הוא מספר, התגוררו לצד ההורים. "היופי הוא שהייתה משפחה מגובשת. גרנו בבניין שבנינו בעצמנו. במרכזו היה אולם גדול, ושם עשו את כל המסיבות והחתונות. זה היה מיוחד".

את עליית "מרבד הקסמים" תנעמי זוכר היטב. "זה היה חורף קשה מאוד, השנה שבה ירד שלג בכל הארץ. אנחנו היינו באוהלים בעין־שמר שליד כרכור". כעבור כמה חודשים נכנסה המשפחה הגדולה למגורים בשכונת התימנים בקריית־אתא, אולם מכאן קליטתם הלכה והידרדרה. "הייתי ילד יתום מאב, עם פאות מסולסלות", מתאר תנעמי. "היינו 150 יתומים שנשלחו לקיבוצים. אותי שמו בקיבוץ בית־זרע. זרע הפורענות. התייחסו אלינו מאוד לא יפה. לכולנו הורידו את הפאות, לא נתנו לנו לשמור שבת. שמד ממש. את הכיפות שלנו לקחו להצגה כיפה אדומה. בשבת".

בן דודו החייל הגיע לקיבוץ והבהיר שאם הילד לא חוזר הביתה, אמו תמות מרוב צער. משה הצעיר נשלח לביתו, והחל ללמוד בישיבה בחיפה. לימים, כשיהיה אברך צעיר שמתפרנס קצת מהוראת טעמים לנערי בר מצווה של השומר הצעיר, יהיו אלה ההורים שלהם שיכעסו לשמוע שהילדים פתאום לא מסכימים לנסוע בשבת.

את המדור המלא ניתן לקרוא בקישור

: