סבא אברהם

אומרים שהזמן מרפא, ששיניו מקהים את הכאב. אומרים שלכל אדם יש תחליף. אומרים. הרבה דברים אומרים. אז מה יגידו האומרים על הכאב שלא מרפה? על הגעגוע שלא עוזב? על הדמעות שלא מתביישות לבייש אותי בכל פעם שאני נזכר בדמותך? על כל אותם הפעמים בליל שבת שעה שאני מנסה, ואולי הפעם אצליח לשיר את "אשת חיל" במנגינה של סבא אברהם, ושוב נחנק בבית הראשון ומחליף מהר מנגינה. שלא ישימו לב. ונחנק. ואז במוצאי שבת מנסה שוב את "אליהו הנביא", ונחנק. כמה חסר הקול המרגיע והשקול שלך, אותו קול שמעולם לא הורם, אבל תמיד נשמע. הלכת, ולקחת איתך את הקולות הנשמעים. כבר לא מדברים ככה היום. כמה פעמים שאני מנסה לדמיין - אז מה סבא היה אומר? מנסה להתנחם במנגינה, אם לא במילים. ונחנק. מנסה להבין איך אדם אחד הצליח להיות כל כך הרבה דברים יחד, ולהישאר עניו וצנוע. לא לבזבז רגע מיותר, אבל לתת זמן לכולם. להכיר בשמו כל אחד מהמשפחה הענקית שזכיתם להקים ולהתייחס כאילו הוא בן יחיד. כמה מוסר אפשר ללמוד ממך. כמה שאני מתבייש בעצמי שלא הגעתי לשולי גלימתך, לפשטות שלך, להתמדה שלך. מקווה לפעמים שלא תמיד אתה מסתכל עלי מרחוק, שלא אבייש. ומה יהיה על הצלע הכואבת והמתגעגעת שהשארת אחריך? זו שלא מסתירה אפילו שאיננה שלימה עוד? זו הזוגיות שכל מי שראה מתפלל אליה. כמה אנשים יכולים לומר בכנות כפי שאתה אמרת על סבתא: "מאז החתונה אני משתדל להתייחס לאישתי כמו דבר שבקדושה, ומשתדל שהיא תרגיש שבעיני היא דבר קדוש"? השתדלת, והצלחת. אז אפשר שלא לבכות? שנתיים, ומילות הפרידה שלחשת לי באוזן באותו יום שישי ערב שבת האחרון מהדהדות לי בראש. "אתה שלום, וביתך שלום, וכל אשר לך - שלום".