אילה ויורם רסיס-טל

אילה ויורם רסיס-טל. רח' הסלע.
טוב, שבו. היום זה ארוך, אבל שווה!
המשפחה הזו היא מאגר ואוצר בלום של סיפורים. סיפור עלייתם לעפרה כ"כ מיוחד, שהיה קשה לקצר. ויסלחו לי הרסיס-טלים אם מפאת קוצר הזמן והיריעה חיפפתי וטעיתי בפרטים...
אי שם אחורה, שנת תשל"ה 1975, זוג תל אביבי צעיר עם 2 ילדים. יורם לומד ועובד באוניברסיטת ת"א. במהלך נסיעותיו באוטובוס לאוניברסיטה תופסים אותו הרהורים בנוסח "מה אני עושה בשביל מדינה"? מכיון שכך, החליט יורם שהוא מחפש דרך להחזיר למדינה משהו. באותה תקופה החלו לעלות ולרדת ההתנחלויות. בבוקר קמות, בערב מפונות, וחוזר חלילה. יורם החליט לנסות ולתרום את חלקו. יגיע בבוקר, יקים התנחלות, יפנו אותו בערב, ולמחרת הוא חזרה באוניברסיטה! הבעיה התחילה כשלא ממש ידע איך מגיעים לאותם "מתנחלים". והנה הגיעה ההזדמנות. באחת הנסיעות עולה לאוטובוס אדם לבוש חאקי, שיערו סתור, בוץ בנעליו, וכולו אומר עייפות. 1+1, ויורם ניגש אליו:
"אדוני מתנחל"?... האיש מנסה להבין מה הסיפור, ויורם ניגש לנקודה - אני רוצה לעזור, וצריך איש קשר. האיש לוקח מיורם מספר טלפון, ומבטיח שיצרו קשר. עוברים חודש וחודשיים, וכלום. לפתע לאחר כמה חודשים מקבל יורם תעודה: "שמחים על הצטרפותך לגרעין שילה"...
והנה, בתאריך ט' באייר תשל"ה, מקבל יורם טלפון ממישהו שמזדהה כפנחס.
- "תגיע למשרדי גוש אמונים ברחוב כורש בירושלים".
- "לאן נוסעים"? שואל יורם.
- "לא יכול לומר לך, זה סודי" עונה פנחס.
- "אבל רגע, אני בת"א, עד שאגיע לי-ם כבר תיסעו!".
- "אל דאגה, נחכה" עונה פנחס.
יורם יוצא לי-ם מתוך כוונה לחזור הבית בלילה, ולצאת בבוקר לעבוד כרגיל.
לאחר כמה שעות מגיע יורם לרחוב כורש ומוצא בקושי בקומה השלישית את המשרד שנראה נטוש. בחורה צעירה שראה שם שאלה מיד - "אתה יורם? אז הם נסעו, לא יכלו לחכות"...
- "נסעו לאן?"
- "זה סוד, לא יודעת... אבל יש כאן מפה, ופנחס סימן בה נקודה"!
על הקיר מאחוריה תלויה מפה גדולה של 1:250000, ומעט צפונה לירושלים אכן מסומנת נקודה. היות ובמפה נראה המרחק קצר, החליט יורם ללכת לכיוון. את הדרך צפונה מירושלים עשה חלקה בהליכה, חלקה כטרמפיסט על משאית ערבית, וחלקה על חמור ועגלה... בשלב מסויים החליט שמספיק, וירד באזור שומם לחלוטין שאח"כ התברר כפאתי הר בעל חצור. פשוט תחושת לב.
בשטח אין כלום, ויורם מתחיל ללכת לכיוון הכלום, עד שראה מרחוק פנס על ההר והתכוונן אליו. לפתע נתקל בקומנדקר ובו חיילים.
- "לאן אדוני"?
יורם שלא רצה להסגיר את החבר'ה ענה להם: "את אחי אנכי מבקש", ולא הוסיף. החיילים מסתכלים אחד לשני, ואז מצביע הנהג על שביל קטן ומסמן לו להמשיך לשם. אחרי כמה דקות הליכה נפגש יורם בהתרגשות עם שאר החברים ממחנה העבודה.
"הרגשתי שאני הולך ומעלי מלאך שמוביל אותי".
רגע, זה רק החלק הראשון... החלק השני קשור לאילה שנשארה לבד בבית בת"א, בידיעה שיורם חוזר בלילה הביתה...
ההמשך גם הוא לא צפוי. בניגוד לכל נסיונות ההתנחלויות שהיו עד אז, שהמשחק היה ידוע מראש - עליה ופינוי, עליה ופינוי, באותו ערב חזרו יהודה עציון וחברים נוספים מפגישה עם שר הביטחון שמעון פרס ז"ל, ובפיהם בשורה: פרס אישר להישאר בלילה. וכך גם בלילה שאחריו. היות וחששו מפינוי, נשאר יורם לישון שם. מבנות שיצאו מהמקום ביקש יורם ליצור קשר עם אילה, ולומר לה שהוא מתעכב יום/יומיים. בפועל, משום מה לא התקשרו הבנות לאילה. מרוב דאגה התחילה אילה לנסות ולהשיג מידע, והגיעה עד זבולון המר ז"ל שהיה שר החינוך. אבל מפאת הסודיות סביב הנושא לא יכלו לעזור לה.
כשהתקרבה שבת התקבלה החלטה במשרד הביטחון לאפשר לעובדי קבוצת העבודה להישאר, אבל רק לעובדים. אז איך מביאים את הנשים? על תקן המבשלות כמובן... ויורם שם פעמיו תל אביבה לנסות לשכנע את אילה לבוא איתו.
כשנכנס הביתה, אחרי ההלם הראשוני כשכבר חשבה על הגרוע מכל, התחיל שלב השיכנוע, שבסופו של דבר אמרה לו אילה: "אחריך"!
את הילדים השאירו אצל הורי יורם בת"א, ויצאו לכיוון בעל חצור. רק כשהגיעו הבינה אילה שהבגדים החגיגיים שלבשה לא באמת מתאימים לתנאי השטח...
כזוג נשוי שוכנו אחר כבוד ב"מבנה הקצינים", ששימש קודם את הרועה הערבי ועדרו כמקום מגורים. לאחר שניקו קצת את המקום, עזרו להם לאטום את החלונות והדלתות בעזרת ניילונים. כשקבוצה של 15 בנות הגיעו לשבת, הוחלט לדכנם בחדר של אילה ויורם. בכ"ז, חדר גדול...
מאז הם בעפרה. בשנת תשמ"ב, 1982, היו אמורים לעבור מהמבנים הישנים לביתם ברחוב הסלע. כשהועמסו החפצים על המשאית, אמרה אילה פעם שניה ליורם "אחריך", והם ירדו לסיני לחזק את הישוב תלמי יוסף. לאחר תקופה קשה ופינוי תלמי יוסף חזרו לעפרה והשתכנו בביתם הנוכחי.
בין שאר התפקידים בישוב, כיהנה אילה כמזכירת הישוב, וכרכזת חברתית. כמזכירת הישוב היה הטלפון היחיד בביתם, וכשהגיעו שיחות לחברי הגרעין, הועברו ההודעות בצעקות...
העששיות המופיעות בתמונה שימשו אותם למאור בתקופה בה לא היה חשמל. את הזכוכית בעששית האדומה הכין יורם מצנצנת שימורים.
כשחזר יום אחד משירות מילואים וירד מהאוטובוס, פגש את יוסי אינדור, שמינה אותו לגיזבר הישוב. לאחר כמה מטרים פגש את יהודה עציון וממנו קיבל מינוי למזכיר הישוב. לא הספיק להגיע הביתה, ועירא רפפורט הפך אותו לעובד הישוב. חנן פורת ז"ל שעזר רבות לעפרה בימיה הראשונים, עזר גם ליורם להבין וללמוד את תפקידיו החדשים...
כשהגענו לעפרה, שני בתים ממשפחת רסיס-טל, הפכנו בצורה טבעית לחלק מהמשפחה. היות והארכתי כבר יותר מדי, אוכל לומר רק בשמי ובשם משפחתי תודה לרסיס-טלים הנהדרים על הנחישות הלא מובנת בהקמת הישוב, על המעורבות האיכפתית בכל דבר חשוב, ועל הדרך בה הם עוטפים אותנו באהבה מאז הגענו. תכלס, נראה לי שהאהבה דו כיוונית, היות ואילה מרשה לי לצלם אותה. וזה משהו שכנראה לא קורה לאחרים.
הרבה בריאות עד מאה ועשרים שכנים יקרים.
(ובסוד אגלה, שהמסופר כאן הוא מעט מזעיר. ממליץ לשבת איתם לכוס תה).