תנועת ההתיישבות - מאיר באום, משואות יצחק
"את כל הסיפור הזה של 94 שנה אי אפשר להכניס לתוך שיחה אחת", הוא אומר כבר בראשית המפגש שלנו, שאליו הוא מגיע ממתחם העבודה שלו בקלנועית. מה שלומו? ברוך השם, זיפת. יש לי שני מכשירי שמיעה ואני מאוד כבד שמיעה, הוא אומר, אבל מדגיש שיש לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. הדיבור שלו רהוט ומדויק, עד שקשה להאמין שלפני גיל העשרֶה לא הבין מילה בעברית.
~
"נולדתי בבית מסורתי פלוס – סבא ידע לקשור ציציות. החינוך היהודי שסבתא קיבלה לא דבק בנו. בשבתות היינו משוחררים מבית הספר כדי שלא נצטרך לכתוב; גם לא היינו מדליקים אור בשבת ולא מכבים ולא קורעים נייר. אבא קידש והלך לבית הכנסת. אנחנו הלכנו בעיקר בחגים, לפעמים בשבת בבוקר. יותר מזה לא ידעתי. היה לנו מורה ליהדות שלימד אותנו להכיר את האותיות. הוא רצה ללמד גם קצת תפילה, אבל זה לא נקלט. סבא מצד אבא מצא לנחוץ לקנות לאחי ולי סידור תפילה, אבל בשבילי אלה היו רק אותיות. לא הבנתי מילה אחת מתוך כל הקובץ הזה".
~
מאיר היה אז בן 11 כשעשה את דרכו לבית הספר, הבחין לפתע בענן צהוב גדול ושמע צעקות של עוברי אורח: "הכנסייה של היהודים בוערת". "היה עצוב לראות את בית הכנסת נשרף. מכבי האש דאגו שהאש לא תתפשט לבתים, אבל חגגו את השרפה. אאכן קרובה לגבול הבלגי וההולנדי, והחיידק הנאצי לא כל כך נדבק שם. אני זוכר שהעוזרת הקתולית של הדוד אמרה: 'בית כנסת נשרף? הקודש (האפיפיור) לא היה מרשה את זה'. מאוחר יותר נודע לי שהאפיפיור היה נאצי בעצמו".
את הכתבה המלאה והמרתקת ניתן לקרוא באתר מקור ראשון:
Commenti