תנועת ההתיישבות - אלי ומירלה יוסף, אלי-עד.


"אני שונא עיתונאים ושונא להצטלם", מבהיר אלי כבר בלחיצת הידיים הראשונה. בהתחשב במבנה המדור, אין ספק שמדובר בהתחלה טובה. מירלה מתנצלת בשמו, אבל אנחנו מצידנו מתגלגלים מצחוק. זה ימשיך כך כשהוא ישאל "סיימנו?" כבר אחרי הפלאש הראשון, וגם כשזה שמאחורי המצלמה יכריז שבגולן קל יותר להזמין סוס בטייק־אוויי מאשר קפה.


~


לאלי הייתה הזדמנות להימנות עם הגרעין המיישב של אלי-עד, אבל הוא ויתר על האופציה. "כשהתגייסתי היה לנחלאווים דימוי שלילי, שהם לא עושים צבא מלא, ולא רציתי סוג כזה של שירות", הוא אומר. "בסוף הגענו לכאן דרך ועדת קליטה".

אם אתם מדמיינים חדר אפלולי שבו נערכים ראיונות על ידי שלושה חברי ועדה מיושבים בדעתם, אתם לא בכיוון. "יואב צור ז"ל, חבר שלי מבאר־טוביה, הודיע לי שחסרים אנשים באלי־עד", מספר אלי. "אמרתי למירלה שאני קופץ לרגע לראות את היישוב, וכבר בדרך נדלקתי על המרחבים כאן".

בכניסה לאלי־עד ישבו על הדשא שתי בנות, ואלי שאל אותן מי ועדת קליטה פה. "אנחנו", הן ענו. כששאל איך מתקבלים, התשובה הייתה: "מתי אתה יכול להגיע?". "ארבעה ימים אחר כך כבר היינו פה לשבוע היערכות", אומרת מירלה. "אני אפילו לא ראיתי את המקום קודם לכן".



המדור המלא עם אלי ומירלה יוסף – מגניבת האבטיחים במרחבי בלפוריה ועד לחלומות הפנסיה, ואיך כל זה התחיל בעקבות התערבות – בגיליון דיוקן של מקור ראשון.








Featured Posts