תנועת ההתיישבות - אווי ואורי מילוא, ספיר
לא היה לנו מושג את מי אנחנו עומדים לפגוש, לדבר ולצלם.
את הקישור עשתה שיר, שכנתי בעבר שכנתם בהווה.
הגענו, ומיד נישבנו בקסם. איזה זוג וואוו... ישירים, רגישים, מצחיקים וצוחקים, ועם כנות כובשת.
עד שאורלי נכנסת אני מתחיל לקשקש איתם על דא ועל הא.
- "מלא דוסים יש לנו פה" אומר לי אורי.
- "וזה לא מפריע לכם"? אני שואל.
- "לא, מה פתאום! אינשאללה רק תבואו לפה! ככה אנחנו מרוקנים לכם את ההתנחלויות" הוא עונה עם חיוך שובב...
אנחנו קוראים "הארץ" הם מזהירים. ומה זה בכלל מקור ראשון?
זה בסדר אנחנו ממהרים להרגיע, מקור ראשון זה "הארץ" של המתנחלים.
הכלבה חסה מתרוצצת לנו בין הרגלים, מנסה להשיג קצת צומי, ואני מגשש עד כמה יזרמו איתי לצאת החוצה לכביש הראשי להצטלם. "ראשי" עלק, זבוב וחצי בקושי מסתובבים פה בחום הזה ובחור הזה. השקט המטריף של הערבה קורץ לי רק מבעד למזגן. כמה יופי יש פה מסביב, אבל החום דואג להזכיר לנו שאנחנו לא בגלויה. אני מציב את הספה במרכז הכביש, אין נפש חיה בסביבה.
הם מתיישבים כמו בני 16, אחוזים, חבוקים, לא עוזבים ידיים, החום שלהם מדבק. אח"כ הם מספרים לנו קצת איך הכל התחיל, ואנחנו קולטים כמה שהחזות הפשוטה שלהם מטעה. כמה עוצמות, כמה כאב וחוזק עולים ויורדים ושוב עולים כל השנים. עשרות שנים, והכאב על האח שאיננו, והאחיין, והבן תא"ל רפי מילוא שממלא את החלל שהשאיר האח, והקדיש את חייו לתרומה למדינה ולצבא.
ואז מגיע הפיטנגו שמחזיר אותי בבום לילדות בכפר הרא"ה. מאז שיח הפיטנגו בחצר בית סבא וסבתא לפני 40 שנה - לא נתקלתי בפרי החמצמץ/מתוק הזה. אווי מגישה לנו את גירסת הערבה - פיטנגו קפוא בצלוחית קריסטל.
אורלי מדובבת אותם ואני ממקם סט נוסף לצילום.
את התמונה בחצר אני אוהב כתמונה. אבל התמונה בחוץ מייצגת את הסביבה. ניצחה.
תבואו לבקר כשאתם בסביבה - הם אומרים. בטח שנבוא! זה הרעיון בפרויקט -אנחנו מסמנים מקומות בארץ לפיפי וקפה...
אווי ואורי, חזרנו נפעמים. מהחום, מהפשטות, מהרצון לתת, מאהבת הארץ.
כמה טוב שניפגשנו! הלואי ניפגש שוב בקרוב. היה מענג!
הקישור למדור באתר מקור ראשון: https://www.makorrishon.co.il/magazine/dyukan/379909/
Comments